גרביונים בצבע חרדל

מאז ומתמיד בגדים בצבע חרדל על שלל גווניו קסמו לי במיוחד. לא זכור לי שהיו לי הרבה כאלה, אבל אי-שם בסוף היסודי הייתי בעלים גאה של ג'קט קורדרויי בגזרת טרנץ' בצבע חרדל, שהיו לו גם מכנסיים תואמים, אשר היה אחד הפריטים האהובים עליי בארון. נכון לעכשיו, צבע חרדל עדיין בין האהובים עליי כך שלא הרבה השתנה מאז ועד היום בעניין הזה.
אני חייבת לציין שכשנתיים אני מרגישה שמשהו חסר אצלי בארון, משהו שאני מאוד מאוד רוצה אבל לא מוצאת בשום מקום - גרביונים בצבע חרדל. אחרי שחורף שעבר פיספסתי את הזוג שהיה בזארה, חשבתי שהחורף הזה אני אזכה למצוא סופסוף גרביונים שכאלה בחנויות נוספות. התאכזבתי כי לא היו כאלה, אך לא איבדתי תקווה... החיפוש הפך לאובססיבי, ובכל גיחה לתל אביב היתה מטרה נסתרת - למצוא את הגרביונים המיוחלים. בסופו של דבר, כשכבר הייתי די מיואשת מהעניין והגעתי למסקנה שהחורף אני והגרביונים לא נועדנו (והבטחתי לעצמי שאם כן אז אקנה אותם בכל מחיר...), מצאתי אותם בשבוע שעבר. בחנות שנכנסתי אליה אולי פעמיים בחיי ושכנראה אני לא מתכוונת להיכנס אליה שוב בשביל לקנות.

באותה הזדמנות התחדשתי גם בנעליים האלה והייתי די מרוצה. טוב, לא די מרוצה אלא מאוד מאוד. הגרביונים ישתלבו נהדר עם הרבה פריטים אחרים שיש לי, ואפילו שהם קצת דהויים בגוון שלהם, אני לא מתלוננת...

בתמונות: קרדיגן וצעיף - זארה, חצאית - מנגו, תיק - וינטאג' מתנה מסבתא, חגורה - מסוף שנות ה-80 מתנה מאמא, גרביונים - אמריקן אפרל, נעליים - ניין ווסט.

דברים טובים קורים

הדבר היחיד שאני רוצה לעשות כרגע הוא להיכנס מתחת לפוך, לעצום עיניים ולהתחיל לחלום. יום מוצלח הוא בסיס טוב לחלומות מתוקים ואין לי דרך אחרת להגדיר את היום הזה חוץ מלומר שהיה מוצלח ביותר. קמתי בסביבות השעה חמש בבוקר ונסעתי לירושלים ליום פתוח בבצלאל. אני חייבת לציין שאני מאוד אוהבת את ירושלים וכל פעם שיוצא לי להיות שם אני מתפלאת מחדש מהיופי והייחוד של העיר הזאת. הסיור בבצלאל גרם לי בעיקר להתגעגע ללימודים בתיכון ולסטודיו שהיה שם ולרצות ביתר שאת להתחיל כבר את הלימודים.
אי-שם בסביבות הצהריים נפגשתי עם חברתי הטובה ביותר, שבמקרה גם לומדת באוניברסיטה העברית, ונסענו לעיר לאכול סושי בג'פניקה. אני בטוחה שיש סושיות יותר מוצלחות בירושלים אך ג'פניקה הפכה למעין מסורת כל פעם שאנחנו נפגשות ולא היה לי רצון מיוחד לגוון למשהו אחר. היה טעים מאוד ובעיקר כיף. הצטערתי שלא לקחתי את המצלמה לתעד את היום כי אחרי זה חצינו את הכביש ונכנסנו לבית קפה "קדוש" אשר נמצא ממש ממול, שהעיצוב שלו הזכיר לי את צרפת (ואת ההפקות אופנה הנהדרות של סטיבן מייזל לווג) והוקסמתי ממנו לגמרי. שתינו קפה, פיטפטנו וצחקנו (יש לי הרגל מגונה להמציא "סיפור חיים" לאנשים שאני לא מכירה ורואה סתם כך ברחוב, או בבית קפה, לצורך העניין...) המון. היה כיף.
חזרתי הביתה עייפה אך מרוצה, עם חיוך ענקי מרוח לי על הפנים ובהחלט עם כוחות מחודשים לחזור לשגרה היומיומית. מקווה שהיה לכם יום לא פחות טוב משלי ואם לא - אז הנה אחד מהאיורים האהובים עליי שתמיד גורם לי לחייך...

My new skirt

סיימתי לתפור את החצאית הזו לא מזמן, והיא חיכתה בסבלנות לחניכה שלה שעה שמזג האויר בחוץ היה לא משהו. אני בטוחה שכל בחורה תסכים שכשרוכשים בגד חדש בחנות רף ההתרגשות עולה והראש מתמלא באינסוף רעיונות עם מה אפשר לשלב את הפריט החדש, לאן בדיוק ללבוש אותו בפעם הראשונה - ובכללי יש תחושה של אופוריה. התרגשות גדולה מזו מרגישים כשמכינים את הבגד בעצמך ואחראים על כל התהליך מתחילתו ועד סופו... אין לתאר את ההרגשה של לבישה בפעם הראשונה בגד שעמלת לבד על יצירתו. עונג צרוף.
אומנם הבד של החצאית קצת חורפי אבל אני בטוחה שאוכל ללבוש אותה גם בקיץ. לחצאית צירפתי סריג אנגורה שטרם יצא לי ללבוש כי הוא מתאים בעיקר לעונת מעבר - כשלא קר מדי ולא חם מדי, ואת השרשרת ורדים שקניתי בסופעונה ב-20 שקל. אחרון חביב שהצטרף לכל האאוטפיט היה הג'קט החמדמד הזה שנקנה במקרה בסופעונה בזארה, בסכום מצחיק של 70 ש"ח - ואל אף שהבטחתי לעצמי לא לקנות שום דבר, לא יכולתי להשאיר אותו בחנות.

בתמונות: חצאית - תפרתי בעצמי, סריג - מנגו, ג'קט - זארה, נעליים וגרביון - פול אנד בר, שרשרת - קסטרו.

Valentine's Day

בעיקרון, אני לא כל כך מוטרדת מהעניין שאת הולנטיינס דיי הזה אני הולכת "לחגוג" לבד, ובעבודה. אולי כי מיציתי אותו בשלוש שנים של זוגיות והוא הפך להיות למעין מועד כזה רישמי של ערב קיטשי ורומנטי. למרבה הפלא הדבר הטוב היחיד שה-14 בפברואר מזכיר לי זה את ימי התיכון בפנימייה: כל שנה, ב-14 בפברואר, שכבת י"א היו אחראים על אירגון נשף ולנטיין. זאת היתה מסורת כיפית שדרשה הפקה אמיתית כחודש מראש - תפאורה מתאימה (כל שנה היה נושא אחר), אירגון הפלייליסט (נו, אתם יודעים, שירי סלואו...) וכיבוד. פעם בשנה היה אפשר לראות את כל הבנות דופקות הופעה בשמלות נשף מושקעות ובנים בטוקסידו, אולם חדר האוכל היה נהפך לאולם נשפים מושקע ונוצץ (התפאורה היה החלק האהוב עליי!) עם תאורה אדומה והאירוע כולו תועד במצלמות כך שאי אפשר היה להכחיש עם מי רקדת. היות וזכיתי לשלושה נשפים שכאלה, שכל אחד מהם היה טוב יותר מקודמו, כל שנותר לי הוא להיות נוסטלגית, להיזכר ברגעים הטובים ולעבור את היום הזה בכיף - בלי להתלונן על הרווקות המתמשכת.

חוץ מזה רציתי לחלוק את התמונות המהממות האלה שאני לא ממש זוכרת איפה מצאתי אותן באחד משיטוטיי באינטרנט (אם אני לא טועה, אז הן צולמו לטין ווג) ולאחל חג אהבה שמח, בין אם אתם חוגגים אותו - גם להתכרבל על הספה זה לחגוג מבחינתי - ובין אם לא. נשיקות ושבוע נפלא!

פארק ליד הבית

הרבה פעמים קורה לי שאני מצפה למשהו, משקיעה מאמצים, מתכננת איך הוא יקרה ואז ברגע האמת הכל מתפקשש, המילים מתבלבלות וכל התיכנון והמחשבה שהשקעתי נעלמים בין רגע. זה די מאכזב, בעיקר כי אחרי זה אני תמיד מרגישה תחושה של פיספוס, שיכולתי לעשות או לומר יותר ולא עשיתי. אני די מקנאה באנשים האלה שיודעים להתאים את עצמם לכל סיטואציה ולאלתר מצויין ברגע האמת. בכל אופן, זה נראה לי מסוג הכישורים האלה שלומדים עם הזמן, אחרי שנכשלת פעם או פעמיים ואז דברים מתחילים להסתדר על הצד הטוב. ואיכשהו, אני תמיד נשארת אופטימית.
בזמן שבחוץ קר, אני נזכרת ביום החמים בתל אביב שבו יוד צילמה אותי בפארק ליד הבית שלה ולא יכולה שלא לחייך.

בתמונות: שמלה - מנגו, גרביונים וסנדלים - פול אנד בר, תיק - זארה, חגורה - נלקחה מהארון של אמא.
תודה רבה ליוד על הצילומים וסופ"ש מצויין!

מטריושקה

הציור נעשה לפני שנה, כשהפולק-שיק המזרח אירופאי היה בשיאו ונצפה בשלל תצוגות החורף. במיוחד אהבתי את הקולקציה של דולצ'ה וגבאנה - התיק שמצוייר שייך לאותה קולקציה. לא בטוחה אם אפשר לזהות את הדוגמנית אבל היא אחת האהובות עליי.